רבים רואים באדריכלות כמקצועי שימושי שמטרתו יצירת חללי מגורים או עבודה. אך הבחירות הסגנוניות שעושים האדריכלים בדרך הם ראי למצבה של החברה. אדריכלות מגלמת בתוכה גם ביטוי אומנותי, חברתי ופוליטי ולא רק פתרונות שימושים. היסטוריונים רבים מתמקדים בחקר האדריכלות כנקודת מבט המשקפת את האידאולוגיות האורבניות כחלון לתפיסות הרווחות של התקופה. בחינת ההתפתחות האדריכלית נותנת זווית ייחודית להבנת החברה והחיים שהיו נהוגים בתרבויות קדומות. בכדי להדגים את חשיבות האדריכלות לא חייבים להרחיק לתרבויות קדומות כמו יוון ורומא. דוגמה הרבה יותר קרובה היא האדריכלות האורבנית בתל אביב והשינויים שהתרחשו בה בעקבות שמעבר מאידאולוגיה סוציאליסטית לקפיטליסטית. לאחר קום המדינה, האדריכלות הצעירה בתל אביב נשענה על מינימליזם וצניעות, נבנו דירות קטנות והמבנים היו נמוכים ודומים.הבאוהאוס שהשפע על הבניה בתל אביב סימן את הערגה להתחלה חדשה למדינה הצעירה. אדריכלים הפעילים בתקופה זו רצו בתים בסגנון שמתרחק מהבניה המקושטת של ערי אירופה ומהסגנון הערבי וחיפשו סגנונות חדשנים שיתאימו למזג האוויר הישראלי. הכבישים נבנו בהתאם לתחבורה האטית והמעטה של התקופה ולכלי רכב מעטים. כאשר הגיעו התפיסות הקפיטליסטיות לארץ השתנתה ה אדריכלות ואתה קו הרקיע של תל אביב. צצו מגדלי מגורים סגורים המוקפים בחומה ושומר בכניסה המגנים על פרטיות הדיירים. הדירות הפכו לגדולות יותר ועיצובן הפך להיות פחות פונקציונלי ויותר תדמיתי. הבניינים החלו להתחרות על עיצוב יוצא דופן ומושך עיניים והשימוש בזכוכיות הפך להיות נפוץ. הרצון של תושבי תל אביב לגור בעיר גלובלית הביא ניסיונות חיקוי בשפע של הסגנון האדריכלי השולט בערים גדולות אחרות. כך השתנה האדריכלות התל אביבית מסגנון שביקש להדגיש שכולנו שווים לסגנון בו כול בניין מנסה להתחרות בשכניו. הניסיון לחקות סגנון של ערים גדולות אחרות הביא לבניית בנייני יוקרה עליהם מתנוסס שם של אדריכל בן לאומי זה או אחר. נעלמה הגאווה באדריכלות מקומית וסגנון הבניה הישראלי אינו מנסה לחדש אלא להידמות. ניתן לראות שהבחירה בסגנון אדריכלי אינה רק אסתטית ומשקפת אידאולוגיה ושינויים חברתיים העוברים על החברה.
